נתנוב נ' הראל בע"מ - חברה לבטוח

החלטה

בפני בקשת התובעת לביטול החלטה למחיקת התביעה שניתנה ביום 15.7.2009; למעשה ולמרות שאין הצדדים מגדירים זאת כך, מדובר בבקשה לביטול פסק דין.

להלן תמצית השתלשלות האירועים:

תחילתו של התיק דנן היה ביום 4.2.2008 עת הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעת.

ביום 25.9.2008 התקיים דיון במעמד הצדדים בו ניתנה החלטה לפיה על התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, בתוך 30 יום ממועד הדיון, וקדם משפט נוסף בתיק נקבע ליום 8.2.2009.

לבקשת התובעת, קדם המשפט האמור נדחה ליום 12.5.2009, תוך שבית המשפט הורה לתובעת בהחלטתו לקיים את החלטות בית המשפט הקודמות באשר לישיבה הנדחית וכמו כן פטר את בא כח התובעת מהמשך ייצוגה.

ביום 11.5.2009 ניתנה החלטת בית המשפט לפיה מאחר וכתב התביעה המתוקן טרם הוגש הדיון שנקבע ליום המחרת, 12.5.2009, נדחה ועל התובעת להודיע מדוע לא תימחק תביעתה מחוסר מעש. בהודעתה, אשר הוגשה ביום 2.6.2009, טענה התובעת כי הינה עורכת כתב תביעה מתוקן ומפורט בהתאם להחלטת בית המשפט והיא מנסה לגייס מסמכים נוספים המוכיחים את צדקת טענותיה. על כן, ביקשה התובעת, להאריך את המועד להגשת כתב התביעה המתוקן על ידיה, עד ליום 30.6.2009.

ביום 26.6.2009 הגישה הנתבעת (המשיבה בבקשה זו) בקשה למחיקת התביעה מחוסר מעש בהתאם להחלטתו של ביהמ"ש מיום 11.5.2009.

ביום 15.7.2009 הוחלט למחוק את התביעה לאור ההשתלשלות הנ"ל, ובשים לב לכך שכתב תביעה מתוקן טרם הוגש, על אף בקשת התובעת להגישו עד ליום 30.6.2009.

ביום 17.7.2009 הגישה התובעת בקשה לזירוז החלטה בעניין בקשתה להגשת כתב תביעה מתוקן. בבקשתה טענה התובעת כי הגיעה לבית המשפט על מנת להגיש את כתב התביעה המתוקן ואולם פקידי בית המשפט ציינו בפניה כי עד שלא תהיה החלטה בבקשתה להארכת המועד להגשת כתב תביעה מתוקן (בקשה מיום 2.6.2009), לא תוכל להגיש את כתב התביעה המתוקן (לבקשה צורף תצהיר).

ביום 3.8.2009 ניתנה החלטת המנ"ת, לעניין בקשתה של התובעת לזירוז החלטה כי החלטה בעניינה ניתנה זה מכבר ע"י ביהמ"ש ביום 15.7.2009 – ההחלטה המוחקת את התביעה.

ביום 26/11/2009 הגישה התובעת את הבקשה דנן, לביטול ההחלטה למחיקת התביעה מיום 15.7.2009. לטענת התובעת, מעולם לא קיבלה את החלטת בית המשפט האמורה בדואר אלא רק לאחר בירור טלפוני שערכה עם מרכז המידע של בתי המשפט ביום 25.10.2009.

התובעת חזרה על טענותיה בבקשתה מיום 17.7.2009 וטענה כי הגיעה מספר פעמים לבית המשפט עוד טרם יום 30.6.2009 על מנת להגיש את כתב התביעה המתוקן אולם נדחתה בכל פעם על ידי פקידי בית המשפט. כמו כן, טענה כי אף שוחחה עם סגנית המזכירה הראשית, אשר נתנה לה אותה תשובה כתשובת פקידי בית המשפט. על כן, עתרה בבקשה דנן.

הוריתי על מתן תגובה ובתגובתה, טוענת הנתבעת כי מאחר התובעת ובעלה היו נוכחים בישיבת בית המשפט מיום 25.9.2008, בה ניתנה החלטת בית המשפט להתיר לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 30 יום, היה על התובעת להתעניין בתביעתה ולא לפנות לבית המשפט 15 חודשים לאחר המועד שנקבע להגשת כתב תביעה מתוקן.

בתגובתה של התובעת לתגובת הנתבעת, חזרה התובעת על טענותיה וביקשה את התחשבות בית המשפט בשל כך שאינה מיוצגת.

דיון

אין מחלוקת כי התנהלות התובעת כמתואר לעיל אינה תקינה, בלשון המעטה. צודקת באת כח הנתבעת כי על התובעת היה לפעול בהתאם להחלטה מיום 25.9.2008, אשר ניתנה במעמד הצדדים ולהגיש כתב תביעה בתוך 30 יום. למצער, היתה התובעת יכולה להגיש את כתב התביעה המתוקן בזמן כלשהו לאחר מכן ולפחות עד 30.6.2009. בשלב זה אינני נכנס לדיון בשאלה אם טענותיה של התובעת בענין הנחיות המזכירות נכונות אם לאו ומכל מקום אין בכך כדי לרפא את מחדליה.

יחד עם זאת, הלכה היא כי יש ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט. לעניין זה ראה, בין היתר, דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה, ברע"א 8864/99 ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, פורסם בנבו:

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עימו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון".